שם משפחה

"שם משפחה" / ספרו של רינו צרור

סיפור תיעוד ומחשבה עוסק בנו, בעצמנו ובהורים המהגרים מאחורי "שם המשפחה"

איך התחלתי? במקרה, כדרכם של סיפורים.
חיפשתי לרגע אחרי שם המשפחה שלי, 'צרור'.
זה אני, והשם לא מעוברת.
ביקשתי לברר פרט קטן ומצאתי את עצמי הולך בעקבות השם,
מראשית ישראל לטריפולי, לרחבי המגרב, ובחזרה לכאן.
מהלך ארוך במיוחד.

המסע מתחיל מכאן

שתי נקודות מוצא היו לי: "שאול בן קיש בן אביאל בן צרור" (שמואל א), המלך הראשון. ואבי שלמה צרור ז"ל, מבני טריפולי שבלוב. אז יצאתי לי בעקבות השניים, בעקבות שם המשפחה, לאט לאט.

זו הדרך,
מנמל צידון לחופי המגרב, עצרו בקירני (בנגזי), והמשיכו לאורכו של חוף הים - לוב, תוניס, אלג'יריה, ועד למרוקו, לספרד - ובחזרה
כשרדפו אחריהם מדרום ברחו צפונה, כשרדפו מצפון, ברחו דרומה ועם הדרך, עם התחנות השונות, מצאתי נפלאות שלא ידעתי. עולם שלם, ספרי ההיסטוריה שלנו לא נגעו בו אפילו בקצות האצבעות.

על המהגר בכלל ועלינו כמהגרים וילדים של מהגרים, ועל מנהגם של בני המגרב, כיצד הרחיקו, ומדוע הם משוגעים על חריף, לא ראיתם דבר כזה, 'חר' בשפה של אבא ואמא. והאם נכון שאכלו אותו דבר ראשון בבוקר?

שם משפחה קראתי לספר,

הוא בן 320 עמודים, ובנוי קטעים, מקטעים, ארוכים וקצרים, סיפור ותיעוד ומחשבה וחוויה. והוא עוסק בנו, בעצמנו, בהורים המהגרים ובבניהם הנבוכים, בסימני הזהות, בתעודת הזהות, במשקלו של 'שם משפחה'.

לכתוב ספר

הטקסט, האותיות והמילים והצירופים, הם כלי הביטוי שלי. והם שזורים בכל עיסוק, רדיו או טלוויזיה וכו'. אבל לכתוב 'ספר' זה שונה.

האמצעי דומה - אותיות ומילים - המעשה אחר בתכלית. הכתיבה אינה מיידית, אינה נחפזת, ולאו דווקא מגיבה. היא מתארת, מספרת. אני מבקש להרחיק ולראות מעבר לנתונים, ומנסה להעמיק, לבחון, ועל פי רוב 'מכניס את עצמי' לרוח התקופה ולנעליים של גיבורי הסיפור.

התהליך איטי. הסיפור מצריך ריכוז מסוג אחר, משפט אחר משפט, הניסוחים מוקפדים, המספר אחראי על גיבוריו. הגיבורים אמיתיים, בשר ודם. ולפעמים, בחדר העבודה, סמוך לשולחן, ברגעים של חסד, היה נדמה שהם סובבים ומקיפים אותי.